כמעט כל שבוע נקרה בפני גבר או זוג שמגיעים ומתעניינים בטיפול בבעיית ”יציאה מוקדמת” (בעברית רווחת־יותר: שפיכה מוקדמת). בעבר, אנשים היו אומרים “אני מגיע מהר מדי” או “הוא מגיע מהר מדי”. אך בעקבות חיפוש ברשת האינטרנט, רובם למדים כי מדובר בבעיה מוגדרת, עם שם רפואי, קריטריונים לאבחון ופרוגנוזה מוגדרת — ולפעמים זו תוצאה שלא תמיד מועילה.
הכירו את ה־DSM-5, הספר המרכזי של תעשיית הביטוח והממסד הרפואי בתחום ההתנהגותי והמיני, שמחלק את חומרת הבעיה באופן הבא:
- קלה — כאשר השופכה מתפשטת בתוך הזמן שבין חדירה לנרתיק ל־30 עד 60 שניות.
- בינונית — כאשר ההגעה מתרחשת תוך 15 עד 30 שניות מרגע החדירה.
- חמורה — לפני או בעת החדירה, או תוך פחות מ־15 שניות ממנה.
מתוך הקטע הקצר הזה, יש הרבה מה לתקן ולהעיר עליו.
המונח “חדירה לנרתיק” הוא לא מונח שמועדף עלי. אני מעדיף להשתמש במונחים כמו “הכנסה” במקום “חדירה”, ובמקום זה או אחר גם “עטיפה נשית” או “החזקה”. כל אלה נשמעים נעימים וקלים יותר ליישום מאשר המונח “חדירה”. אפשר גם ליצור תיאורים משלך לפירוש החוויה.
לגופם של קריטריוני ה־DSM יש גם ביקורת נוקבת. חלק מהאנשים לא ימצאו את ההפרדה בין 15 שניות ל־30 שניות משמעותית. איש אינו שמח להיפלט בלי שליטה כאשר נכנס לנרתיק — אך האם מישהו באמת ירגיש שהבעיה נפתרה אם יוסיפו לו עוד 14 שניות של קיום יחסי מין? מדובר למעשה בשני או שלושה תנודות או תנועות של החדירה, כל אחת מלאת חרדה, אשמה ומיאוס — ממש לא סיבה לחגוג. לכן, ההפרדה בין “קלה”, “בינונית” ו”חמורה” היא סובייקטיבית ובעייתית מאוד.
ובכלל, תארו לעצמכם גבר שנקלע לבעיה של 31 שניות — גם לו יש בעיה? רוב המומחים המודרניים בתחום המין יאמרו שזה לא מקרה של חוויה קלה.
ה־DSM-5 מפגר אחרי זמננו כמעט בשני עשורים. רוב המטפלים המיניים לא יסכימו לקריטריונים של ה־DSM, ומרביתם יתהדרו באבחנה של “שפיכה מהירה” במקום “יציאה מוקדמת”, כדי להבהיר. בעצם, הבעיה של “שפיכה מוקדמת” אינה תמיד הבעיה שמטרידה את האדם.
הדו”ח גם מצביע על כך שקיים תסכית של 30% מהגברים שמדווחים על דאגה אישית או סימפטום בנוגע לבעיה, בעוד שבקריטריוני ה־DSM, רק 1-3% יזוהו כלוקים בבעיה זו. ההבדל הזה מעניין מאוד, ומעורר תהיות. בנוסף, ה־DSM מצביע לכאורה על אפשרות שהבעיה תסלים עם הגיל — אך בפועל ההיסטוריה מראה שהדיבוק הגדול של גברים באמצע החיים הוא בעיקר על כך שהם לא מגיעים בזמן, אלא שבדרך כלל הם שקטים יותר ועוסקים בבעיות של אורך קצר.
בדיון קצר של מחשבה, ה־DSM מזכיר שקיים גם היבט תרבותי. במלים אחרות, שיפוטים חברתיים והגדרות תרבותיות עשויים להשפיע על ההבחנה בין “בעיה” ל”נורמה”. למשל, זוגות שבעיקר מתלוננים על כך שהגבר מגיע תוך 12 דקות, הם בעיניי לא תמיד במצב של “בעיית שפיכה מוקדמת”. באסיה הסובייטית והחברות הועידו לגברים תפקיד אחר — השקפה שונה שעלולה להכתיב עמדות ואבחנות שונות. אני תופס את ה”מ so-called” תרבות כ”ביקורת חברתית, תפיסות עצמית והגדרות של תדמית עצמית”, שיכולות להשפיע על ההגדרות של זמן, אורך וציפיות.
במושגי הרפואה הממסדית, רוב הרופאים אינם משקיעים הרבה זמן בשיח על מיניות עם מטופלים. לכן, לעיתים קרובות הם מרשימים תרופות כמו ויאגרה — מבלי לברר את הגורמים הפנימיים או הסביבתיים שמבוססים על מציאות החיים, על היחסים או על הרגשות של המטופל. אם מישהו אומר “יש לי שפיכה מוקדמת”, אוטומטית יישאלו אותו: “כמה מהר זה פירושו?” — ואז יתחיל הדיון באבחון המסגרת הרפואית. אלא שרבים מבעיות שפיכה מוקדמת אינן סביב הזמן, אלא סביב הרגשות, הבעיות הנפשיות הבסיסיות והיחסים הזוגיים.
השקפתי היא ששפיכה מוקדמת אינה הבעיה המרכזית. אנשים מגדירים אותה כבעיה כאשר הם מרגישים מאוכזבים, מאשימים את בן הזוג, מנהלים רומן, או נמנעים מלטפל או לנסות דרכים אחרות לקיום יחסים. ואז, ברגע זה, הם מגדירים את הבעיה כ”בעיה שפיכה מוקדמת”.
במקום להתמקד בזמן, אלו הן ההיבטים הנפשיים, החברתיים, והרגשיים שהופכים את הבעיה לבעיה. אני מוצא שרוב הטיפול מתמקד בטיפול בסוגיות של כבוד, בושה, ציפיות לא ריאליות, ם פחד להרות או לאיבוד השליטה, קושי לדבר על מיניות, ומיתוסים על “מין אמיתי”. רוב ההעברה הטיפולית כוללת טיפול בלחץ, פוביות, וחרדה, שהם הגורמים הפיזיולוגיים האמיתיים ליציאה מוקדמת — בניגוד להנחות רווחות שאומרים שזו תוצאה של עונג רב מדי.
שיטות המשולבות בטיפול זה — הכוללות שחרור של לחצים, שינוי בתפיסות ובתפקידים, עבודה על תקשורת זוגית, והעלאת המודעות לרגשות — נשמעות להפוך את המצב ליותר נעים ולחזרה של ההנאה מהמין. תוצאה זו חשובה יותר מהארכת הזמן. בסופו של דבר, המטרה היא ליהנות מיחסי מין, לא להחזיק מעמד זמן רב.
חלק מטבע הטיפול, הם מתן תרופות נוגדות דיכאון כמו זולופט, שמטרתן לעכב את השפיכה. למרות שזה עובד לא פעם, יש לזכור שזה סוג של “טיפול תשטוש” — דומה לתת אופיודין לכאבים פיזיים מבלי לברר את סיבת הכאב או את המצב הפיזי מעורב. כך, טיפול תרופתי כזה עשוי לספק הקלה זמנית, אך עלול גם לבנות בעיות עתידיות ולהסיט את המטופל מעבודה על מצב הנפשי והזוגי האמיתי.
אם לא אקרא לבעיה “שפיכה מוקדמת”, ואם אני גם לא אוהב את השם הרך “שפיכה מהירה”, מה אני כן מציע? אני מעודד את המטופלים לומר: “אני מגיע מהר יותר ממה שאני רוצה”. משפט זה עוזר לנו לכוון אל השורש — “הבעיה היא לא במהירות, אלא במה שאני מרגיש שזה יותר מדי.” כך, אנחנו מתמקדים בציפיות, בתקשורת, בריגוש, ובמשמעות של המין בחיי הזוג. זה גם מעלה את החשיבות של שיח פתוח ומודע יותר ומאפשר טיפולים טובים יותר.
כן, אני יודע ש”הגעה מוקדמת יותר ממה שרצית” זו מימרה ארוכה ולא קיצור נוח כמו PE, אך זה כל מה שצריך — כי זה משקף את הרצון להמשך שיחה ולחיבור מעמיק יותר, במקום התמקדות באורך הזמן בלבד.