אני נמצא בלוס אנג’לס השבוע ומעשיר את קהל המומחים בתחום הטיפול הזוגי, שנאספו לכנס טיפולי שממוקד בזוגות. אחת מההרצאות שלי נקראת 10 דברים קריטיים על מין שהמטפלים לא לומדים בבית הספר. ההרצאה יכולה להיות מרחיבה ל-100 נקודות חשובות, אך כמות הזמן שיש לנו מוגבלת, ולכן בחרתי להתמקד בעשר החשובות ביותר.
אני מאוד אוהב את המקצוע של הטיפול, וגאה להיות חלק ממנו. אך זה דבר מביש שכמעט לא מלמדים את הסטודנטים למקצוע על המין ועל המיניות של המרכיב הרחב של האוכלוסייה — האזרחים הרגילים שהם יפגשו במרפאות שלהם — באופן שאינו מבוסס על מונחים מקצועיים בלבד, אלא בשפה היומיומית שלהם.
כל סטודנט שמתחיל את ההכשרה שלו לומד שהילדים נפגעים מינית, וכי זה פוגע בהם—ואף מרבית הילדים נפגעים. הם לומדים שהנשים הושפעו מלחצים, מניפולציות, וכפייה במקומות שבהם חוו מגע מיני לא רצוי, וכי זה משאיר עליהם טעמי נזק. אבל הרבה פחות לומדים על המיניות הבריאה, ועל הנורמות והתבניות הרגילות שמתבצעות בין אנשים בגילאים שונים.
להלן חלק מהדברים החשובים ביותר שמרבית המטפלים לא לומדים על מין בתהליך ההכשרה שלהם, ומה שחסר להם כדי להבין את ההיבטים הרחבים והמעודכנים של המיניות האנושית:
- מה זהויברטור? למה אנשים משתמשים בו? האם קיימת תופעת התמכרות לשימוש בו?
- איך נראית מין בריאה בגיל 4, 8, ו-12? אילו התנהגויות מיניות הן תקינות בכל גיל כזה?
- אם גבר נהנה מעיסוק באנאלי במהלך קיום יחסים, האם הדבר מצביע על נטייה הומוסקסואלית?
- אם מישהו מפנטז מזדמנות על מין עם ילד בן 12, האם זה מעיד על סכנה בטבעו?
- איך נשארים במונוגמיה לעומת פתיחות לקשרים מרובים? מה הסטטיסטיקות שמראות מה ההבדל בהצלחות ובבעיות?
- אם גבר נשוי הולך למכון עיסוי כדי לקבל סיום מיני “שמחה”, האם זה נחשב לבגידה?
- מתי יש להימנע משימוש בתרופות לזקפה, כמו ויאגרה, ולמי זה חשוב?
- האם מותר לגבר או לאישה לנהל מגע מיני עצמי תוך כדי נישואים? ומה ההתייחסות לנושאים כמו תדירות ההנאה האישית ותגובות שותפים?
- כמה הפושעי מין קיימים בפועל? עד כמה ילדים נמצאים בסכנת תקיפה על ידי זרים?
- מה גורם באמת לרצון מיני במבוגרים? האם תמיד מדובר באהבה רומנטית?
- כמה ממחילות הפורנוגרפיה מבוססת על אלימות?
חלק מהמטפלים היודעים נכונה על מין לומדים גם דברים שמפריעים ליכולת שלהם לטפל ביעילות בבעיות מין והרגלים לא בריאים. לדוגמה, חלק מהקורסים מתמקדים בהבדלים בין המגדרים כשלעצמם, וממעטים להדגיש את ההשוואות והדמיון ביניהם, דבר שיכול להוביל להבנה מעוותת של המיניות האנושית.
בנוסף, קיימת נטייה לקדש את המונוגמיה כמין השיא של הקרבה הרגשית והחיבור, ולראות אנשים שלא מקפידים על זה כבעלי בעיה או חולים. במציאות, רוב המטופלים מתנסים במגוון דינמיקות מיניות, חלקן פתוחות ואינטימיות מאוד, מבלי שזו בעיה בפני עצמה.
רוב המטפלים אינם מכירים את המיניות כפי שהיא באמת קיימת אצל מרבית המטופלים שלהם, ולכן אינם יודעים כיצד לנהל שיחה פתוחה, סקרנית ומקבלת בנושאים הקשורים למין. אם המטפלים אינם נינוחים וחיוביים עם מיניות בחייהם האישיים, סביר להניח שגם בהקשר מקצועי יתקשו לנהוג כך.
האם זה אומר שעל אנשים שמחפשים מטפל לשאול אותו בפגישה הראשונה: “האם אתה מרגיש נוח לדבר על מין בחייך הפרטיים?” — זו שאלה מעוררת דיכאון ומשמעותה שזה, כנראה, חלק מהבעיה. הציבור הרחב צריך להוציא קול מחאה על חוסר ההכשרה של המטפלים כדי שיקבלו את ההזדמנות להכיר את המיניות באופן מעודכן וקבלה יותר.
ולבסוף, השאלות הקריטיות שאותן רוב המטפלים לא לומדים עליהם בימי הלימוד שלהן הן: למה אנשים באמת מקיימים יחסי מין? מה הם רוצים להשיג ממה שנובע מהם? ולמה אנשים מונעים מעצמם את ההנאה המינית כשזה לא תואם את היעדים שלהם? התשובות לשאלות אלו יכולות לשנות באופן דרמטי את היכולת של מטפלים לסייע למטופלים שלהם לחיות חיי מין מספקים ובריאים.