במהלך הימים האחרונים, גורם מרכזי בתחום הגנת הילדים, נציג דומיננטי של המרכז הלאומי להיעלמות והתעללות בילדים (NCMEC), צפה בפלטפורמה הפופולרית בוקר טוב אמריקה כדי לעודד הורים להפסיק להשתמש בביטוי “סכנת זרים” — הביטוי שפירסם המרכז במשך עשרות שנים. בפועל, הם זיהו באחרונה כי רוב מקרי ההתעללות המינית בילדים מקורם באדם שחשוף אליהם, ולא בזרים מוחלטים, והדבר מהווה שינוי משמעותי בגישה של התמודדות עם הסיכון.
בעשורים האחרונים, NCMEC תבעה מ Parent להיזהר מ”התקרבות זרים”, והעבירה מסרים מפורשים על החשיבות להדריך את הילדים להבין שמוטב להימנע מאינטראקציות עם חסרי הכרה. הם אף יזמו להכניס את הביטוי למערכת החינוך בבית-הספר היסודי, במטרה לחזק את ההבנה בקרב הילדים אודות סיכונים פוטנציאליים, וזאת למרות שהנתונים מראים כי הרוב המוחלט של מקרי ההיעלמות הם תוצאה של בריחה עצמית, ולא חטיפה בפועל.
בפועל, NCMEC הוא אחד הגורמים המרכזיים שהגבירו את הפחדים של ההורים, תוך שילוב ממצאים שגויים שמערבבים בין היעלמות (על פי חוברת מידע שלהם, מעל ל-90% מבני הנוער שנעלמים הם למעשה ברחים, ולא נרצחים או נחטפים). לדוגמה, קיימים אלפי בני נוער שנעדרים מהבית ומתגוררים ברחוב, תוך סיכון לבריאותם ולחייהם, אך החשש אינו תוצאה של חטיפה חיצונית.
בנושא סחר המין והסייבר, NCMEC מגדילה ומרחיבה את ההגדרות כדי לכלול גם עובדות בפורנוגרפיה, נערות המגלימות תפקידים מיניים עם מבוגרים, ואחרות שמבצעות סקס באופן בלתי חוקי. הם משדרים ויכוחים שקריים כי קיימות כמויות אדירות של נפגעות תעשיית הפורנו והסחר באיברים מיניים, מבלי שמצאו מקרה אחד מתועד של נשים שנכפו עליהן בתעשייה הזאת. בפועל, תעשיית הפורנו לא פוגעת במינימום בזמן שנדרש, ולא מפעילה סביב עצמה פרקטיקות של סחר בנשים.
העמדה של NCMEC כלפי הפשע והפוליטיקה של האינטרנט נחשבת לבעייתית מאוד. ככל שהאינטרנט התפתח, הם המשיכו להרחיב את אזהרותיהם על מפגעים בפלטפורמות מקוונות, תוך ביצוע הפעלות משטרתיות במערכות שיחות למבוגרים, שבהן מבוגרים משחקים תפקידי גילאים, ומיוחסים להם כוונות פליליות. בשום פנים לא מוכח כי מבוגרים שמבצעים משחקי גיל עם אחרים סוללים דרך לפגיעה בילדים, וכל המחקרים מצביעים כי אין קשר בין התנהגויות אלו לבין פגיעות מיניות בילדים. עם זאת, פחד ההורים לגבי מפגעי הרשת משמש כמניע למימון רב.
מעבר לכך, NCMEC תומכת בפעולות כמו “אמבר אייטל” — מערכת התראות שמטרתה להזהיר הורים מפני היעלמות, אך בפועל היא משלמת על הוצאות מיותרות ומשאביה יכולים להישמש למטרות יעילות יותר. בנוסף, הם תומכים בחוקי אכיפה מחמירים יותר לגבי עבריינים מיניים, והכללת ילדים ברשימות עונשין גם אם הם ביצעו מעשים שנחשבים כתקריות חינוכיות ולא פליליות, כמו התנכלות או הטרדה בין בני גילם.
הקרן ההתחלתית ל-NCMEC הוקמה על ידי הורים שחרדתם בעקבות אלימות שהפעילו נגד ילדיהם, ויצרה מציאות של פחד, זעם והיסטריה מוסרית שמוגזמת ביחס לסיכון האמיתי. במבט אחר, הם עודדו הורים להניח את החשש מפני “סכנת זרים”, אך כיום הם מוותרים על ההנחה המרכזית — שרמת ההטרדות המיניות של ילדים אינה מגדילה את עצמה, וכי התקיפות החברתיות מול עשרות אלפי מקרים שנרשמים בכל שנה היא מוגזמת.
נכון, כל ילד שנעלם הוא אדישות לכאב ההורים, אך הנתונים מראים כי מספר הילדים שנחטפים על ידי זרים קטן משמעותית ממה שמפתה התעמולה של NCMEC. לפי הנתונים הרשמיים, לפחות 1,400 מקרי חטיפה בשנה, כאשר רובם (כ-1,000 ומעלה) על ידי קרובי משפחה ומנגנוני קהילה קרובים, בעוד שחטיפות על ידי זרים הם פחות מ-200 בשנה בכל ארה”ב, מה שהופך את הסיכוי לפגיעתם נמוך משמעותית מסיכוי לתאונה או מוות מברק.
בסופו של דבר, דוחפים הערכות שווא המבוססות על מניפולציה והפחדות, ומעצימים את השיח הפוליטי שמקבל מימון ותמיכה מהמדינה, תוך שימור ההרגשה כי בעולם יש מחריד איום מתמיד של עדים חסרי היכרות. בפועל, החשיבות היא בהבנת הסיכונים האמיתיים והמודעות למניעת תאונות ופגיעות שמקורן באירועים שכיחים יותר, כמו שימוש מסוכן בטכנולוגיה או תאונות ברחוב.