בתור מטפל יומיומי, בושה אינה מושג תיאורטי אלא תחושה ממשית ומוחשית עבורי. היא הסיבה שמובילה אנשים לשמור סודות על עצם חייהם, ומנהלת אותם לעשות בדיוק ההפך ממה שרוצים — כדי להוכיח לעצמם שהם אינם רוצים בכך. בושה היא חלק מרכזי בדפוסי ההתנהגות העצמית-הרסנית של רבים; כאשר הם אינם מסוגלים לדבר על התשוקות, הרגשות או הסקרנות שלהם, הם מביאים אלה לידי ביטוי באופן חיצוני, לעיתים תוך כדי סיכון עצמי, בלי יכולת לשלוט ולשלב בין הרצונות לפעולות שלהם.
(הערה: כשמדובר בהתנהגות הקשורה למין, לעיתים נחשבת תופעה זו ל”התמכרות”. זוהי הטעות. זו אינה התמכרות — אלא ביטוי של נושא עמוק יותר של בושה ואי-הנוחות מול הנטיות המיניות שלנו.)
אין באדם שיעור בושה שהאמריקאים מרגישים יותר מאשר ביחס לקיום המיני. החשיפה הזו מובילה ליצירת סודות רומנטיים ומיניים, לאלימות מינית, להסתרת תסמינים מיניים, ולמגבלות קיצוניות ביחס להבעה ולחשיפה של המיניות. הבושה הזו קשורה גם לרעיון של “הייחודיות המינית” — ההנחה שהמיניות היא תחום שונה מכל תחום אחר, שצריך חוקים מיוחדים שיאפשרו שליטה ותפעול שלו. המונחים והדוגמאות הבאים מבהירים זאת:
- להגיע לבית של מישהו לארוחת ערב, לספר לו איך אתה אוהב את העוף שלך מבושל — אבל לעלות למיטה איתו מבלי לשתף במה שאתה מעוניין באופן אישי יותר, כמו למשל— פחות ציפורניים על הגב שלך.
- לטייל יחד עם מישהו, לבקש ממנו לא למהר — אך כשהם מיטה ביחד, לא לשתף במה שאתה מצפה ממנו: שירצה להאט.
- לצפות במופע מוזיקלי או תיאטרלי שאחרים מציגים כאובססיה, תוך ידיעה שזה נראה מוזר בעיני אחרים — אך כל זאת חופש המבע שלך. לדוגמה, לאהוב לגעת באיבר מסוים durante קיום יחסי מין, בעוד שזו מחשבה שיכולה להיתפס כחריגה חברתית.
- צפייה במירוצי NASCAR, תוך ידיעה שהמחשבה על תאונה היא מרגשת— ומפחידה בו זמנית. בלילה, גם אם תחשוש שהחברה שלך תזהה שהתחושה הזאת מסוכנת, תמשיך להחווה צביטה של תסכול או התרגשות— ככל הנראה מבלי להבין למה בדיוק.
והנה מגיע הרשת האינטרנטית, שמתירה לנו להיות עצמנו—in חלקים ולפעמים גם להפוך למישהו אחר לגמרי. במקום להרגיש מוגבלים, אנשים מרגישים חופשים יותר מבעבר לבטא את עצמם ולהתנסות בכל מיני זהויות או דימויים. דוגמה לכך היא נשים וגברים שמרגישים בנוח להחליף תפקידים ולשחק בתפקידים מגדריים שונים, או אנשים שמזדהים עם דימויים אסתטיים ושייכות מסוגים שונים. חלק מהחוויה הזאת מפחיתה את תחושת הבושה ומעניקה תחושת שחרור. למשל, אנשים שמתרגלים שיחות שהיו בעבר חוששים לנהל, באינטרנט הם חופשיים לבטא אותן, אפילו אם חלקן נוגעות לדברים שנחשבים טאבו או שאינם מקובלים בחברה:
- שיח על מין ואלימות מינית, תוך כדי חקירה והמתנה להן בשיחות מקוונות, גם כשהן כוללות תפקידים של גילאים שונים או סיטואציות ייחודיות.
- שימוש בדמויות, צעצועים, או תפקידים במשחקי תפקידים שנויים במחלוקת (“אורגיה באינטרנט”, “משחקי גילאות”) – אך תמיד יש להיזהר ולפעול בתוך גבולות החוק והביקורת הציבורית, שכן משטרת הרשת משקיעה משאבים משמעותיים במעקב אחר תרגילים כאלה.
משחקי תפקידים עם נושאים של גילאות או מצבים דומים, המכונים לעיתים “משחקי גיל או גילנות”, מבוססים על תסריטים שבהם אחד מבעלי התפקידים מפקיד את תפקידו למטרה של חיקוי מצבים אמיתיים, אך תמיד עלולות להתנגש עם חוקים ונהלי בטיחות שהמדינה קבעה. יציאה מעבר לקווים אלה עלולה להביא להאשמות ואף לעונשים, בעיקר כשמדובר באנונימיות שנוצרת באינטרנט ובהתחזות של קטינים—פעולה שיכולה להיתפס כעבירה פלילית חמורה.
בהקשר זה, חשוב להבין שפעולות מסוג זה הן טעונות במשמעויות משפטיות ומוסריות עמוקות. למשל, תסריטים שבהם אדם מלהק את עצמו בתפקיד של “קטין” כדי לשחק תפקיד, עלולים להביא לתפיסתו כעבירה אם השוטר שנמצא בשרשרת מגלם תפקיד של “מבוגר משודר” – וזו אחת מהסיבות שהחקיקה קובעת קווים אדומים ברורים ומחמירים בנושאים כאלה.
זוהי מציאות שבה מראים שלא פשוט להפריד בין הרעיון שבחמשת אטמוספירות של המין והחשק, לבין הכללים שמטרתם להגן על הציביליזציה ולשמור על בטחוננו. הבעיה היא שאין אפשרות להוכיח בלבוש מוחלט שהמשתתף אכן לא מאמין שהמשוחח מולו הוא קטין אמיתי, ולכן מערכות המשפט והחוקות נוטות להפעיל אמצעי זהירות מופרזים—וגדל החשש שהתוצאות תהיה הרסניות לעוסקים בתחומים אלה.
שנחזור לעניין הבושה: עלינו לקבל את ההבנה שאנחנו חלק מעולמנו המיני, שיש לנו פנטזיות, נטיות, ואפיונים שיכולים להיחשב לחריגות אך הם חלק ממהותנו. היכרות מעמיקה עם זהותנו המינית תוביל להבנה שכל בני האדם הם בגדר ‘נורמלי’ במובן הרחב, ושחלק מהתחושות והמשאלות שלנו הן חלק בלתי נפרד ממהות האדם.
פגישות עם מטופלי עירור ומיניות לאורך עשרות שנים הרחיבו אצלי את ההכרה לכך שהעולם המיני של בני אנוש הוא מגוון מאוד. בין הפנטזיות וההתאהבויות המגוחכות והקיצוניות ביותר — מקליאופטרה ועד קיסר, מחוויות בודדות באורח מבודד ועד למסע בחלל שיכולה לנהל חיפוש אחר ריגושים. מדובר באוסף אינסופי של חוויות והרגשות שנוגעות לכל חלקה שאפשר לדמיין, מהאלימות והאכזריות ועד לקסם והפשוטות שבן אדם יכול לחוש.
אם לא היינו מושפעים יותר מדי מבושה, והיינו מבינים טוב יותר את מורכבות הרצון, הפנטזיה והדמיון המיניים, כולנו היינו רואים שהמיניות שלנו היא לעיתים נפלאה בפשטותה, וחלק ממה שמביא אותנו להרגיש חיים. היינו פחות סופגים לקשיים חברתיים או מפקפקים בנטיות שלנו, ומעדיפים לנהל את חיינו בגישה של כבוד, הומור והערכה לייחודיות שלנו.
עד אז, רבים ימשיכו לשמור סודות מיניים מפני בני זוג ומטפלים, יפחיתו מגע מיני עם שותפיהם, או ימשיכו לחפש את מה שבקרובים אליהם, אפילו כשהדבר לא נוח או בלתי מעשי. חלק ינטשו תהליך טיפול דווקא מתוך חשש לשפיטה, ואף כי ישנם מקרים שבהם האדם מרגיש שהסיפור המיני שלו הוא חריג ומוטרד על ידי חבריו או הסביבה — אני מזכיר להם שזה חלק מהמציאות והעושר האנושי, ושלעיתים ההנאה והכנות מאפשרות שינוי והתחלה חדשה.